ובאו האובדים

הכול התחיל כשרובי בני בן ה-10 חזר מבית הספר כשעל פניו שפוכה נהרה ועיניו זורחות. מה שלומך,רובי? התעניינתי.  איך היה היום בבית הספר?...

במקום תשובה שלף רובי מתיקו דף מקופל והושיט לי אותו ללא מילים. הבנתי שפה טמונה התשובה ולכן פתחתי את קיפולי הנייר וקראתי.

הודעה משמחת! כך בישרה לי הכותרת החגיגית. בעזרת ה' ביום שני נצא לטיול וכאן באה רשימת אתרים ארוכה. הציוד הנדרש והסכום לתשלום. נו. אכן הודעה משמחת של ממש. המקומות נראו לי קצת רחוקים ועל כן שאלתי בחשש...

ומתי חוזרים?

המלמד אמר שבעשר ואולי אפילו יותר מאוחר שיתף אותי רובי בידיעותיו המרגשות.. בכלל אנחנו נוסעים עם הכיתות הגבוהות ולכן הטיול הרבה יותר 'שווה'...קבעתי כבר עם איציק שנשב ביחד באוטובוס...

עיני חשכו ומועקה כבדה השתלטה על ליבי. הטיול נראה לי ארוך ומסוכן מידי לבני העשר. אמנם מבינה אני את הנהלת הבית ספר. שכן הכיתות קטנות ואין הם יכולים להוציא אוטובוס לכל כיתה בת 20 ילדים ולטייל איתם כרמתם. בדרך כלל הם מצרפים מספר כיתות למסלול אחד ומשתדלים להתאימו לכולם. אולם הפעם... הפעם נדמה לי שהטיול בכל אופן לא הולם ילדים רכים כל כך.

לרובי לא אמרתי מילה. שמחתי בשמחתו והוא פנה למשחקיו לא לפני שהוא תולה את הפתק החשוב במקום בולט. השעות שעברו רק ביססו את הרגשותיי. אחיו ואחיותיו הגדולים של רובי ששבו הביתה שרקו בהתפעלות למקרא המכתב. התברר שאכן,  כפי שחששתי המסלולים רחוקים וארוכים והילדים כה קטנים...הדאגה בליבי התפשטה.

רובי שלי הקטן ייסע לו לטיול כה ארוך ואולי גם מסוכן? אך מצד שני כיצד נוכל לומר לו לא לנסוע?

למחרת שוחח אביו של רובי עם המורה ופרש לפניו את דאגותינו, אך הוא הרגיעו על אתר והסביר: האתרים שנבחרו הם  בין הקלים ביותר שקיימים, ובכלל אני מלווים בתגבור אנשי צוות וכמובן בחובש וגם באיש בטחון. הסירו דאגה מליבכם...בעזרת ה' נחזור כולנו בריאים ושלמים . בכל אופן רשום לפניך את מס' הפלאפון שלי.... תוכלו להתקשר בכל רגע ולהתעדכן...

הדברים אמנם הרגיעו אותי במעט. אך הדאגה המשיכה לכרסם. תמיד אינני רגועה כשילדי יוצאים לטיול ונושמת לרווחה כאשר הם שבים הביתה. והפעם על אחת כמה וכמה.

לילה לפני הטיול. רובי מתקשה להירדם מרוב התרגשות. הוא בודק שוב ושוב את תרמילו ומתהפך במיטתו. גם שנתי נודדת ובקושי נעצמות שמורות העיניים.

נפנוף אחרון לשלום. איחולים חמים ואזהרות אחרונות ורובי המאושר יוצא לטיול.ראשית אני נוטלת את ספר התהילים ושופכת צקון לחש אל אבא שבשמים. שיסעו לשלום ויחזרו לשלום... ממלמלות שפתי. עוברות שעתיים .אני מתקשרת אל המורה. ב"ה הכול  בסדר. רובי מקסים.

בצהרים אני מנסה שוב. הפעם ניגש רובי ובקולו רננה אימא  ממש נחמד לנו! הלכנו במים והתרטבנו. כל הדרך שרנו והמורה ערך לנו חידות...חיות וחדווה נשזרים בין המילים, ומשהו בליבי מתחיל להירגע.

האצבעות שלי , כמעט מעצמן מחייגות שוב את המספר המוכר. רק לשמוע שהם כבר בדרך חזור. "המספר אליו הגעתם אינו זמין כעת..."

לאחר חצי שעה "אנא נסו שוב במועד מאוחר יותר."

רבע לשמונה. עדין לא זמין. אני מנסה למספר נוסף של איש צוות אך התשובה זהה. החשש מתחיל לכרסם. אפלולית של בין ערבים נופלת על הבית והבהלה נעשית ממשית . החיוגים החוזרים מניבים את אותה תשובה. וליבי מנבא לי רעות. מי יודע היכן נתקעו? ואולי קרה משהו? כל הסיפורים האחרונים שקראתי בעיתון בתקופה האחרונה צצים למול עיני וגורמים לבעתה להתעצם.

פתע נתקלות עיני בקופה היקרה. קופת החסד, המונחת דרך קבע בארון הספרים. כמו בתוך חלום אני תורמת סכום נכבד ובעיניים דומעות אני נושאת תחינה. הניסיון  הבא מוליד צליל חיוג. ליבי מחסר פעימה. קולו המקוטע של המלמד נשמע כן. ב"ה עכשיו הכול בסדר...הייתה לנו תקלה באמצע מסלול הצעידה וכבר חשבנו שאיבדנו את דרכנו ונגשש באפילה ללא מוצא. אבל ברוך השם. ממש לפני דקות ספורות נמצא הפיתרון ואנו  כבר עולים לאוטובוסים...

ממש לפני כמה דקות. יושבת אני באשדוד הדרומית משלשלת תרומה ל"קופת החסד" ואי שם בין ההרים הנישאים בצפון הגליל מוצאים האובדים את דרכם...

התקשרו עוד היום ותזכו גם אתם בישועה פרטית
טל 24 שעות: 1800-25-75-75